בן בתיה ויואל. נולד בכ”ח בשבט תרנ”ו (12.2.1896) בבוברויסק שברוסיה, בן זקונים להוריו. בילדותו היה חלש בגופו ובמיוחד סבל מכאבי-ראש, לכן למד בבית אצל מורים פרטיים. בבית קיבל חינוך דתי ובתקופת נערותו קיים מצוות קלות כחמורות, אך בבחרותו חלה תמורה בדעותיו, נתפס לציונות והיה מפעילי “צעירי ציון”. בראשית 1918 השתתף בוועידת “החלוץ” בבוברויסק והיה היוזם והפעיל בהקמת “קבוצת בוברויסק”, שהכשירה עצמה לעבודה פיסית לקראת העלייה לארץ-ישראל. בגיל צעיר נשא אשה ובזמן מלחמת 1920 בין הפולנים לבולשביקים יצאו עם תינוקם לארץ-ישראל והגיעו אליה באותה שנה. בארץ היה בין מקימי “אחווה”, קבוצה קבלנית ידועה מן הראשונות בארץ, שהחדירה יהודים לענף הבנייה כתחנה ארעית בדרך להתיישבות. גם היה ממארגני “קבוצת הבנאים המאוחדת” שבה היה גזבר, כעדות אחד מחבריו: “נתחבב על הכל ביושרו, בהסברת הפנים וביחסו הלבבי וההוגן לכל חבר, בכנותו, בגילוי ליבו, בפשטותו בעניוותו ובאצילותו, במסירותו לעבודה במצפונו האישי והציבורי, במזגו הרך, במאור הפנים ובחיוך שעל שפתיו, ברוחו הטובה עליו ובאופטימיותו העמוקה שלא עזבתו”. פרוטוקול שנשמר מוועידת קבוצת הבנאים מעיד ששבתאי חונן גם בתפיסה משקית מעשית ומיטיבה-ראות. קבוצה זו היתה מן הגרעינים שהצמיחו את חברת “סולל בונה” שלימים היה שבתאי חבר המועצה הקבועה שלה. בשנת 1923 פנה יחד עם אחדים מחבריו יוצאי הקבוצה, לקלנדיה היא עטרות, נקודת-ישוב קטנה ומבודדת, מעוטת מים וקרקע, ומשאת נפשו – הקמת משק חקלאי במקום. לכאן הביא גם את אשתו ושלושת ילדיו והתחיל לבנות את משקו בתנאי מצוקה ותלאות, ועם זאת העמיס על עצמו את כל בעיות עטרות ובמיוחד התמסר לענייני הנוער והחינוך. במאורעות תרצ”ו ארבה סכנה להמשך הבנייה העברית, שאספקתה בחומר אבן באה לה מן הערבים. שבתאי נקרא להניח את היסוד לחברת “אבן” שנועדה להפיק אבן וחצץ בידי חוצבים יהודים, והוא גם ניהל את החברה ופיתחה בהתמדה, בעיקשות ובמסירות-נפש, כעדות בתו דינה: “האבן העברית כובשת מקום אחותה הערבית ואבא כולו רינה. לא לשווא היה עמלו, לא לשווא . . . כל אבן עברית – נפש אדם בה, נפשו של אבא”. ברבות הימים נקרא לשליחות ציונית-חלוצית מסוג אחר. באוקטובר 1945 הגיע באורח בלתי ליגאלי לאיטליה ושם נרשם כפליט בשם שמעון מירוצ’נר. מיד נמסר לו תפקיד הקמתה וריכוזה של תנועת “העובד” שמטרתה הכשרה פיסית ורעיונית של שארית הפליטה לחיי עבודה בארץ-ישראל. בזכות יושרו, רגישותו לסבל הפרט ונכונותו לעזור לו זכה באמון מצד כל הזרמים והתנועות שבקרב הפליטים. היה חבר פעיל במזכירות “המרכז לגולה” ועסק בארגון עולים והסעתם אל נמל ההפלגה. הוא היה קובע את מועדי העלייה של כל פרט ופרט והכל קיבלו את מרותו ואת הכרעותיו. גם במשימה זו ציינוהו כדברי אחד הפעילים, “אהבת ישראל ללא גבול, הרצון הכביר לעודד ולנחם . . . ולהגיש עזרה בעצה ובהדרכה, להחזיר אמונה שהתערערה באדם ובערכים, לאמן יד בעבודה יוצרת ולחסן ברכיים כושלות. כל אלו נתגלו עתה כמעיין מפכה למכביר ורועף שיקוי פלאים לנידחים ועקורים משארית הפליטה”. ביום כ”ו בטבת תש”ז (18.1.1947) בשובו למחנה הפליטים מכנס שליחים ברומא, נספה שבתאי בתאונת דרכים. הלוויתו נערכה ברומא והשתתפו בה למעלה מאלפיים איש מוקירי שמו. הניח אשה, שני בנים ושתי בנות.
ביום 12.3.1947 הגיעה לחופי דרום הארץ אניית מעפילים שנקראה על-שמו “שבתאי לוזינסקי” ובה 825 מעפילים. כשלוש מאות מהם הספיקו לרדת לפני שהאנייה וחלק ממקבלי פניה נתפסו על-ידי הבריטים והועברו למחנות מעצר בקפריסין; תנועת המושבים הוציאה לאור לזכרו חוברת ובה מאמרים לדמותו מכתביו; כן הונצח זכרו בחוברת “המרכז לגולה” באיטליה ובחוברת על אניית המעפילים “שבתאי לוזינסקי;” בינואר 1948 הובא ארונו לארץ-ישראל והוטמן באדמת כפרו, המושב עטרות.