בן חנה ואריה-לייב, נולד בשנת 1896 בירושלים והתחנך בישיבותיה. לאחר-מכן פנה לחקלאות והיה מראשוני מתיישבי נווה יעקב. הוא נהג במשאית בקו ירושלים-עטרות ועסק בהובלת נוסעים ותוצרת חקלאית בקו ירושלים-נווה יעקב-עטרות. הוא היה איש תורה ושומר מצוות וחבר ה”הגנה” במשך שנים רבות ושמר בנשק על צינור-המים לעטרות. נודע בסביבה כאמיץ-לב, בעל-כוח וקומה, ונקרא “שאטר” (בן חיל) בפי הערבים. במהומות תרפ”ט אירגן את הגנת נווה יעקב וקיים תחבורה בינו ובין העיר, והוא היה זה שהזעיק ראשון עזרה למקום, וכך היה גם מצילו. כך נהג גם במאורעות תרצ”ו-תרצ”ח בדרך לעטרות.
כחבר חי”ם השתתף בהגנת המקום ובקיום תחבורתו במלחמת-העצמאות. הוא הותקף כמה פעמים בדרך, השיב אש, נפצע פעמיים והמשיך. ביום י”ג באדר ב’ תש”ח (24.3.1948), כאשר הוביל במשוריין-למחצה שיירת תגבורת לעטרות, הותקפה השיירה ליד הכפר שועפאט, ואברהם-יעקב נלחם בחירוף-נפש עד רגעו האחרון. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים.
משמונה בניו ובנותיו נפלו שני בנים. בנו זלמן נפל במלחמת-העולם השנייה ובנו חיים, ממגיני עטרות גם הוא, נהרג כחודשיים אחרי מות אביו.