צבי סלע ז”ל כותב: בתחילת שנות ה-50 המחלבה היתה צריף קטן בן – 2 חדרים. על המחלבה ניצח החבר מרדכי פיינשטיין ז”ל.
ב – 1952 עברה המחלבה למשכנה החדש, היום מזכירות בני עטרות. בשנת – 1955 קיבלתי אני את שרביט הניצוח על המחלבה.
באותה תקופה נחלבו הפרות בידיים. צבעו של החלב שהובא על-ידי החברים דמה יותר לצבע הקקאו… את החלב היו מביאים בכדים, דליים ופחים על-גבי אופניים, מריצות, עגלות רתומות לסוסים ועל הכתפיים.
שלוש פעמים ביום הובא החלב למחלבה . את החלב היו מודדים, מסננים ואז מעבירים לכדים גדולים יותר. לאחר תום קבלת החלב היה החבר יעקב סנדלר מעמיס את כדי החלב על משאיתו ומביא לתנובה בלוד. החלב שנחלב בשבת לא הועבר לתנובה. אמצעי קירור עדיין לא היו. החברים היו באים למחלבה, עומדים שעות בתור כדי להפריד את השמנת מן החלב בעזרת הספרטור.
כאן התפתח הפרלמנט של בני-עטרות והמחלבה הפכה למרכז החברתי והרוחני. לאחר כשנתיים גדל עדר הפרות והסוכנות הקציבה סכום כסף כדי לשפר את תנאי המחלבה. ציוד משוכלל (לאותם ימים) נקנה למחלבה. הציוד כלל בריכת חלב ומצנן לוחות שתפקידו היה לקרר את החלב ולהעבירו לטנק השומר על קור החלב.
עם הזמן החלו להגדיל את הרפתות והיו גם שחיסלו את הרפת. לאותה קבוצת מחסלים ניפקו תלושים אשר ניתנו על-ידי ליברמן שהיה מזכיר המושב. שקיות חלב עדיין לא היו, החברים היו באים למחלבה מדי בוקר עם התלוש וכד קטן, כדי לקבל את מנת החלב. כמו היום, גם אז עבדו חברים גם מחוץ לכפר, על-כן השאירו את כדי החלב מחוץ למחלבה. בתחילה היה צורך להשאיר פתק של מי כל כד, לאחר מכן למדתי להכיר כל כד וכד למי הוא שייך.
עם הגיע הטרקטורים הראשונים נחרט בזיכרוני כמה קשה היה לתמרן כדי להגיע לרמפה ברוורס. לעיתים זה לקח חצי שעה ויותר. היו
חברים שכל-כך מיהרו להספיק להגיע במועד למחלבה עד ששכחו את כדי החלב בבית… השנים עברו חלפו, ענף הרפת הלך ודעך, ככל שענף המטעים גדל והתפתח. ביולי – 1974, נסגרה המחלבה ועמה המרכז החברתי והרוחני של מושבנו.
צבי סלע ז”ל.