מבנה זה שימש כבית ספר לילדי המושבה הטמפלרית. המבנה ובית ההתכנסות היו באותה חצר. כיתות הלימוד היו בקומת המסד, ובקומה העליונה התגוררו המורים והכומר הכפרי. המרתף שימש לאחסון. בראשיתו של מושב בני-עטרות שימש המבנה כבית ספר לילדי המושב ומאוחר יותר הוסב לבית ספר אזורי. ברוריה – מורה בבית הספר לשעבר מספרת: בית הספר שכן במרכז הכפר, בצומת הראשית. מוסדות הכפר היו השכנים שלנו. המזכירות, המרפאה, בית העם, בית הכנסת והמועצה האיזורית (שכנו בבנין אחד), הצרכניה, המחלבה וגן הילדים. לבית הספר היו שני מבנים שהמרחק ביניהם לא היה גדול. כתות א’ ב’ היו קצת מרוחקות כך שאת הצלצול שמענו ממרחק, מהבנין המרכזי. חדר הכתה של כתה א’ היה חדר ארוך וצר עם קירות עבים במיוחד. בין כתה א’ ו-ב’ הפריד פרוזדור, כך שהילדים שמעו היטב מה מתרחש בכתה השכנה. לרוב הדלתות היו פתוחות, חלונות הכתה היו גדולים. היו לזה יתרונות מפני שהחדרים היו שטופי אור והילדים יכלו לראות מי נוסע למטע, לכרם או לשדה…. לקירות העבים יתרונות – בודדו אותנו מפני קור וחום אבל לקשט את הכתה היתה עבודה קשה, אי אפשר היה לנעוץ מסמר כדי לתלות פלקט או ציורים של הילדים. הספסלים היו מסודרים בשני טורים, כל טור צמוד לקיר וכדי לצאת לשירותים או לגשת ללוח, נדרשה אקרובטיקה, לפעמים הילדים היו מדלגים מעל הכסאות! אוכלוסיית התלמידים היתה: ילדים מכפר-טרומן,יגל ולילי, שהוריה גרו בבית נטוש מול שדה התעופה, כמובן גם ילדי בני-עטרות. עד כמה שאני יודעת בית הספר בבני-עטרות היה בית הספר האינטגרטיבי הראשון שלמדו בו ילדי עולים וילדי תושבים ותיקים. הילדים ממושבי הסביבה הגיעו בהסעה מאורגנת  שלפעמים אחרה ולפעמים ילדים כלל לא הגיעו, כששאלו למחרת לסיבת ההיעדרות השיבו: “האוטובוס ברח לי!”.  צבור ההורים – חברי מושב בני עטרות שיתפו פעולה ותרמו הרבה לאוירה השיתופית, לאחרים היה קשה מבחינה טכנית. בבואי – לימדתי בכתה א’ והמשכתי עם אותה כתה עד כתה ד’.

שיתוף הפעולה בין ההורים והכתה התבטא בכמה שטחים, בחגים היו האמהות אופות אזני המן וסופגניות שמעולם לא היינו צריכים לקנות.
כשלמדנו על מלחמת השחרור באה ברטה ג. וסיפרה את זכרונותיה מאז ובמיוחד על המצור בבן שמן כולל פינוי הילדים. על מושב עטרות שבהרי ירושלים, על ההכנות  ועל העזיבה באישון לילה – סיפרו כמה הורים, כולל הסיפור המפורסם על הכלב של משפחת גיטמול שמצא אותם אחרי כמה חודשים ביפו!
משה ס. (סנדלר)עדכן אותנו לגבי מספר הבארות בסביבה והסביר בשפה פשוטה שתהיה מובנת לילדים  את מחזור המים בטבע.
יוסף גולדברגר לקח תמיד חלק חשוב בתכנון הטיולים והיה הנהג הקבוע שלנו. לאה גיטמול היה המנגנת במסיבות. נחמה לביא תרמה מכשרונותיה בהכנת תלבושות להצגות.
יהודה לוי תרם מכשרונותיו בציורים וקישוטים להצגות ולהמחשה צייר לנו את אותיות האלף בית.
שעורי טבע למדנו מתוך “ספר פתוח” בטבע, תוך סיורים טיולים והתבוננות ישירה. כדי לראות נורית אסיה – הרחקנו לכת עד גבעת כח. המשאיות הגדולות שנשאו אבנים ענקיות עוררו את סקרנות הילדים וכך מצאנו סיבה ללכת לביקור במחצבות שהיו ב”הרים”,
בהמשך נסענו לראות את בניית נמל אשדוד – שם השתמשו באבנים הגדולות שהגיעו מהמחצבות.
את חגי ישראל חגגנו ב”בית העם”, כל הילדים התכנסו סביב שולחנות ערוכים וקראנו בהגדה.
את חג שבועות חגגנו באוירה מיוחדת שכן הישוב היה חקלאי והיתה הרגשה של הוד, אליה אני מתגעגעת עד היום. היינו יוצאים לשדות לראות את זליג קוצר עם הקומביינים והילדים הולכים אחריו ואוספים עומרים, כך למדנו את נושא הלחם.
בבית של נירה שטילמן עשינו סדנא בנושא הריחיים , טחנו את הגרעינים, ניפינו את הקמח, לשנו בצק ואפינו לחם! לפני חג שמחת תורה וטקס קבלת התורה בכתות הנמוכות, הינו הולכים ברגל לקיבוץ בארות יצחק ושם קיבלו הילדים הסבר על בית הכנסת ועל ארון הקודש.